להתגעגע לבית
בס״ד
תמיד אהבתי את חג סוכות.ההתעסקות הזו בבנייה של בנייה שכולם שותפים לו.נקודת אחדות.נטישת הבית הקבוע ויציאה החוצה אל הקור בלילה וחום ביום.אווירת מחנאות.הוצאתי את הספה המתקפלת,מזרן נוסף לשיפור הנוחות,שמיכות וכסתות.מתחת נפרס שטיח.ריסוס נגד מקקים ועכבישים לטיהור האווירה.מקווה שעניתי על ההגדרה של כלים נאים ומצעות.מנורה באהיל מעוצב.קישוטים בשלל צבעים נתלו לאורכה ורחבה של התקרה.שיהיה מה לראות ממצב מאוזן,דקה לפני שנרדמים. סוף סוף מכנה משותף.כך חשבתי לפחות.מסתבר שלא.
גם השנה אשן לבד בסוכה.יש מצטערים המתארחים ויש המצטערים מלהתארח.זה מותיר אותי יחיד,שוב.נלחם נגד מתקפת נמלים שהחליטו שכעת זה הזמן לפתוח כניסה למחילה ממש ליד הסוכה.אפילו להם יש בית.כנראה גם הם מארחים.רק שאצלם זה משפחות מורחבות ואצלי זה אני והתרסיס.בזה זה נגמר.קרב נוסף היה מול החתולים.ליתר דיוק החתולה.כמעט קרב חתולים,אני מסלק. היא שבה.וחוזר חלילה.נותנת בי מבט,מה באמת אתה מסלק אותי ללילה הקר?עד שחיממתי את המקום...כמו תמיד,נוחתת לה בשיא העדנה על הכרית.לא פחות ולא יותר.ניסיתם פעם להוציא שערות חתול מכרית בזמן שהם משירים? קשה.ולא של הלחם.
לבסוף מותש מהקרבות הבנאליים ,בסוכה, מנסה לתפוס כוכבים מבעד לחרכי הסכך.כך בהיתי מולו עד שחטפה אותי השינה. לפחות אין יתושים חלפה לי מחשבה בראש.רק שהתעוררתי עם עקיצה הבנתי שגם לחשוב לא תמיד בריא.אז שוב ישן לבד.
כן.אני מאלה שישנים בסוכה.לא מאלה שמחפשים תרוץ שלא לישון בה,או בונים מראש סוכה לסעודות בלבד.אין על הסוכה,פשוט אין.למרות החום הקיצוני.אין לי סוכה עם מזגן,בקושי מאוורר.אך השנה ברוך השם לא נזקקנו גם לו.ובלילה הקריר אין כמו זוג שמיכות.כך עוברים הימים.חם.קר.שילוב מושלם.גם השנה אין עם מי לחלוק את זה.את הדברים הקטנים הבנאליים. את יללת התנים בשעת לילה מאוחרת כשאני לא נרדם.את התחושה שמישהו מסתובב בחוץ ולבסוף זו החתולה שמנסה לפרוץ אבל מגלה שנעלתי לה כל כניסה אפשרית.
הדרורים שמשום מה טוענים שהאוכלוסייה שלהם הידלדלה, בגלל הדררות(התוכים הירוקים) מחליטים לשחק תופסת ליד הסוכה בתוך העצים בין הענפים ומשתלבים נהדר עם הציפורים שמנגנות בעוז כשבדיוק בא לך לתת איזה שנ״ץ(שנת צהריים).אז בדחילו ורחימו לאחר שקמת והפרחת אותם לכל עבר, בא לו הנקר הסורי הקודח בעץ לתת הדרן.למרות שבזמן אחר זו תופעת טבע מרתקת.אך כעת כל מה שאתה חושב עליו הו על 20 דרכים איך להשתיק ציפור.
דומה שכל היציאה מהבית גרמה לי להתגעגע לבית של קבע.לאחרים זה סוג של שבירת שגרה.אצלי הבית מרגיש כל הזמן בית עראי.לא רוצה באמת להרגיש בנוח.הרי אין זו אלא תחנת מעבר.כמו בתחנת רכבת.עוד לא הגעתי לתחנה הסופית.החלפתי כבר מסלולים.חישבתי מחדש.מתגעגע שוב לבית.שוב חוזר לסוכה,עוטה מסכת עראי של חיוך,משתדל להיות בשמחה למרות הקושי הרב.אם תחייך מספיק אולי החיוך יחדור גם פנימה.
מקבל את האורחים בסבר פנים יפות.מתפלל שהאושפיזין יבואו בהרכב מלא להתארח,להאיר באור יקרות.השבת עוברת כהרף עין והנה שמחת תורה.כולם שמחים.גם מי שלא נסחף לריקוד סביב ספרי התורה.ישנם אורות גבוהים.רק להושיט יד ולקחת.הם שם.אורות של שמחה.לשחרר את העצבות את ה׳אך׳ להישאר עם ה׳שמח׳.
מוצאי שמחת תורה.הקפות שניות.פירוק סוכה.געגעועים למבנה ששימש בית למשך שבוע.בו היית הכי מוגן בעולם.כל רגע של שהייה היה למצווה, מתווה לשאר ימות השנה.מטען רב עוצמה.יותר מכל אחר שקיים.איסרו-חג הגיע ביעף.כאן חוזרים לשיגרה.עדיין סוחב שרידי צינון.
ובערב התבשרתי בשורות.מהסוג הרע.
כך פנה אלי החבר:אני לא יכול לדבר,אז אני כותב אליך.אני מבקש את סליחתך...אני תוהה לעצמי על מה יש לו להתנצל? מה שהוא לא יכול לדבר.כבר בראשי עוברות מחשבות.מה בדיוק הוא עשה כדי להתנצל כך.התעלומה נפתרה די מהר בהודעה הבאה.חבר משותף נפטר.ההלוויה לפני חצות לילה.
אני שוב קורא את השורות.לא מעכל.לא מגיב.קפוא.בראשי מבליחה הידיעה,אך אינני מוכן לקבלה.הרי רק אתמול היו הקפות שניות.המשך ההודעה לא הקל.נפטר מהתקף לב קשה.הרי הוא היה צעיר.שמר על תזונה נכונה.רק לחם.פעילות גופנית.אין חוסן.פלטתי את המילים:ברוך דיין האמת.
והלב...נשבר לרסיסים.משחרר את מחסום הסכר מהעיניים.כל הדרך לשם ובחזרה לשם.אך לא שם.שלא יראו.חייבים לשמור על חזות.מסע ההלוויה החל.מסע שקט מאין כמוהו.קולות הלילה נדמו.רק צעדי ההולכים ברחוב.חוסמים כל נתיב הליכה במדרכות ונסיעה בכביש.ערבוביה של לובשי שחור לבן לצבעוני.כיפות מעורבבות,אך שני מחנות.נשים וגברים.רק קולות האלמנה נאנקת נשמעים ברמה.זועקת היכן אהובה.היכן אבדה התורה.מסרבת להאמין,לקבל.ממאנת להתנחם.
באילו מילים אפשר לנחם את האובדן.את הדמות שנשארה טבועה בנו.את האדם שהיה ואיננו.כמה זה מעיד עלינו,היכן זה מציב אותנו.כמה רחמים יש לנו לבקש על עצמינו.על כל יום.כל דקה.כל רגע של נשימה.כמה יש להוקיר טובה.כמה שאף הוא לבית של קבע.כל עוד גר עם משפחתו בדירה שכורה.כמה רקם תוכניות לבית של קבע של איך וכיצד ינווט דרכו לשם.הנה הוא מובל מטה אל האדמה.
איך הכל מתגמד,כל הקטנוניות.כל המאבקי כוח למיניהם.כל הקידומים למיניהם.הכל תופס את מידותיו האמיתיות מול כל השקר שמנצח רוב הזמן סביבנו.אם מישהו יבדוק מהי הגדרתו של בית,ימצא שזה סוג של מבנה,משכן,מעון.אחת ההגדרות שבלטו לי היא מקום מגורים קבוע.כך טוען המילון.זאת אומרת שאם זה שכור וזמני זה לא בית..
לאור השריפות שפרצו לאחרונה,ההגדרות הללו עומדות במבחן.שכן מאות משפחות לצערנו מצאו עצמן ללא תקרת גג לראשם.גם הם חשבו שהגיעו למנוחה,לבית של קבע.מול עיניהם הכל עלה בלהבות השמימה.כמו שטענה אחת מהקורבנות,ניצולת שואה,זה רק רכוש ודפים.ניכר שלא ניתן לטעון על אף בית שהוא של קבע,חוץ מבית המנוחה האחרון.
אך כולנו שואפים לבית.בית כלשהו.
היינו רוצים שיהיה בית של קבע.אחת ההגדרות מהמילון הייתה שבית זה משפחה.וישנו הביטוי הידוע שהבית הוא היכן שהלב הוא.תרגום חופשי מאנגלית.שכן בית הוא עם מי שבונים איתו.באשר מתחתנים,מקימים בית.אין זה משנה אם בדירה שכורה,קראוון,דירת סטודיו,דירה כלשהי או אפילו אוהל(יש כאלה היום שמרוהטים טוב יותר מבתים).השאלה עם מי מקימים.זהו בית של קבע.
הימים אצים וחג החנוכה הגיע ועימו הגשמים.המים שמכבים את האש ומדליקים את הנשמה באלפי אורות.אורות גבוהים,כרגע ניבטים מהבתים.מגבירים את הגעגועים לבית,בית אמיתי, מחמם לב,רצוף אהבה.בית של קבע ושאיפה מתמדת לבית אחד שתמיד חומק מאיתנו,במשך דורות.בית המקדש שיבנה במהרה בימינו.אמן.
פינת מעניין ת'סבתא
מה אתה מדבר על בתים כל הזמן,נהיית סוחר נדל״ן? יש לך משימה :בית להקים.אז קדימה מספיק לדבר על זה ותתחיל לפעול בנושא...
