השאיפה להתחתן בקרוב אצלך!
בס"ד
גם אם נרצה להתחמק מעובדה פשוטה זו,בכולנו טבוע הרצון להתאחד.-לשאוף לשלם.במילים פשוטות להתחתן.אצל הנשים הדבר מתעורר מגיל צעיר במיוחד,כאשר נעלמים פריטים שונים מחדר השינה של ההורים.ראה ערך סדין הלבן,נעלי העקב של אמא ולמתקדמות אף אודם וערכת האיפור.
התעלומה נפתרת כאשר אל החדר נכנסת הילדה בצבעי ליצן על פניה,עטופה בסדין כמעין הינומה ומדדה באיטיות כדי לא ליפול,ושואלת:"איך אני נראית?""הכי יפה בעולם" משיבה לה האם בחיוך.
אצל הגברים הנושא קצת יותר מורכב,הם לא מראים שהם רוצים להתחתן.אצלם עפים משפטים כמו:״אני זורם.חי את החיים.מה הלחץ? אני רוצה לבדוק אם זה שייך...״.אך מגיע השלב בו גם הם מודים בחצי פה שהגיע הזמן או שקיבלו אולטימטום:חתונה או פרידה,תחליט! כמו שאחד מחברי התבטא:לא יודע איך הגעתי לחופה.אם זה היה תלוי בי... כנראה במיוחד לחתנים מסוגו,אם תשימו לב,כשלבסוף החתן מגיע לחופה הוא מאובטח על ידי אביו(המתפלל "שלא יעשה לי בושות ויברח")וחמו לעתיד(החושב "אוי לו אם יברח...").
אפילו אם נתבונן בטבע סביבנו,הדבר הוא בלתי נמנע.העכביש,כן זה שהופך את אשתו ברוב הפעמים לאלמנתו השחורה.הוא סוג של מהמר:"היא תטרוף אותי...היא לא תטרוף...תטרוף?" ובכל זאת לוקח את הסיכון עבור דור ההמשך.אבל בעוד שהעכביש הוא סוג של מהמר אצל הגמל שלמה זה מוות בטוח,ובכל זאת הוא הולך לשם בעיניים פקוחות ובראש משוחרר שלא ישרוד לאורך זמן...
מילת המפתח כאן היא דור ההמשך,מה אנו מוכנים להקריב עבור דור העתיד,ההמשך,השושלת מה שישאר אחרינו בעולם הזמני והחולף שלנו.הרי שעצם הרצון להתחתן הוא להותיר חותם בדמות ילדינו.בייחוד כאשר השעון מתקתק וכל רגע מקרב אותנו אל קו הסיום.עם כל זאת יהיו שיקטרו בלי סוף אתה לא יודע כמה זה קשה.אין לי רגע מנוח.אבל אם היית מזכיר לרגע אלטרנטיבה ללא הילדים אין ספק שהיה לוקח את הדברים בחזרה.״תשמע,זה לא שכל הזמן זה כך.יש את הרגעים של החיוך והאושר״.
השנים חולפות,אתה משתנה.מניין השנים עולה.כאן למעשה מתחדדים הדברים,כי תמיד יהיה מישהו שיזכיר לך:"מה?עוד לא התחתנת?בשקט הייתי נותן לך נשוי+3.ומה עם מצוות פריה ורבייה?"בשלב זה הטקטיקה הנכונה היא שתיקה.כי כל מילה שתאמר תהיה מיותרת.לא משנה מה ישתחרר לאוויר אחד מהצדדים יפגע.סביר להניח שזה יהיה אתה.בשבתות וחגים המציאות הזו מוקצנת.ימים בהם אנשים נפגשים,חברים מתראים ולעיתים גם רגשות עזים עולים.רצון להיות חלק מקבוצה אישית,פרטית קוראים לזה משפחה, הפעם משלך.
זה לא שאין את הרצון להתחתן,הוא קיים ובוער כבר שנים רבות.בייחוד כשמאמר חכמים מרחף לו מעל שמונה עשרה לחופה ולשיטת המקילים עד גיל עשרים וקצת..
כאשר אתה לא מעט שנים לאחר מכן, אותו נר בתוכך שדלק בעדנה הופך לאבוקה ובמהלך השנים גם למדורה שלא מעט אנשים נהנים ללבות אותה...
כמו אותו חבר,שבטוחני שלא הייתה כוונתו רעה,ההולך עם אשתו וילדיו במהירות.בנו הקטן מתחיל לרוץ והוא מגביר את קצב צעדיו.כאשר הוא מגיע אליך הוא מסנן בחצי נשימה,רגע לפני שהוא פורץ בריצה:"אחחח..הולך לך בניחותא בלי שום דאגות בעולם...״,כשאתה מנסה להשיב לו הוא כבר קורא לבנו:"יקיר,לא לרוץ לכביש!" ואתה נשאר עם המשפט:"לא בדיוק,אבל לא משנה..."
לו רק ידע את הסערה בה היית שרוי,ואת המאמץ הרב שהשקעת בהילוך איטי ומדוד כדי לא להחצין זאת.אבל כמו שאמרתי, בטוחני,שלא הייתה כוונתו רעה.גם אם מישהו רווק אין זה אומר שאין לו מועקות או חשבונות לשלם ויכול להיות שהוא כבר לא עובד תקופה מסוימת ועוד כהנה וכהנה...
אז אנצל את ההזדמנות לפנות לקהל הרחב,בקריאה נרגשת: "שחררו קצת את הרסן,ותקיימו מצוות צער בעלי חיים.גם כלפי ההולכים על שתיים,שעדיין לא נושאים כמוכם את עול הנישואים,אבל ללא ספק נושאים בעול אחר.כי בסופו של דבר גם אני שואף לאותו הרגע,להתהלך בדרך... בדרך אל החופה.גם אם הדבר כרוך בליווי של שני מאבטחים בעל כרחם.שהרי גם הכלה בשאיפה גם היא תהיה מאובטחת באימהות."
ויש את ה״מעודדים״ משתי הקצוות.סוג אחד האומר :איך..איך נצלת?אתה חי את החיים הטובים.גם כן חיים, אתה תוהה בתוך תוכך.לא קראתם מאמרים על רווקים וכמה בריא(כן, בריא להיות נשוי).מאידך יש את הסוג של הסוברים שהתייאשת כבר.אהה..אחד מהם תוהה בקול:״.. חשבתי שכבר השלמת ואתה כבר לא מחפש יותר״.אז תודה לכל הדוברים.
כמו שחבר אמר לי לא מזמן,אני ואשתי זה חיבור מיוחד.גם אני שואף למצוא את אותו החיבור הראשוני.לזהות בה את ההשלמה שלי.שכן אותו החבר בעודו מתפייט על החיבור בינו לבין אשתו,שתבדל"א,היא הציצה מהדלת באמרה:"אפרופו חיבורים,תחבר את מכונת הכביסה ואל תשכח לתלות כשהיא מסיימת.בינתיים תעשה קצת כלים.טוב חמוד? אני גמורה מעייפות.."
אני כבר שומע אותו בעיני רוחי רוטן בעודו הולך לכיוון המכונה :"היא יודעת שאני שונא!!!! שונא לעשות כלים! ולתלות כביסה!!!" לי הוא רק אומר:" טוב אחי,חייב לסיים.האישה ביקשה".
למרות זאת, אינני מרים ידיים.אני מודע שתמיד ישנם קשיים.להתגבר עליהם יחד הוא מה שמחבר בין שני אנשים.למרות הפחד, שייתכן שלא הכל יעבוד כמו שצריך ויש כאלה שלא שרדו את הנישואים,הפחד מהמחשבה והתמודדות עם הלהשאר לבד, הוא גדול יותר.יש לו כוח מיוחד הוא דוחף אותך קדימה גם כשחשבת שכלו כל הקיצים.
למרות שעלו באוזני קולות לאחרונה כביכול על אלו מבינינו שהזמן עובר והשנים מתארכות והם דוגלים במשפט לא טוב היות האדם לבדו-לא טוב,אך גם לא רע!הם עדיין לא הגיעו לנקודת הפחד של הלבד.בנקודה זו מצוי אותו עכביש המהמר על חייו והגמל שלמה היודע שלא ישרוד את ליל כלולותיו.המטרה מקדשת את האמצעים.והתפילה הכי גדולה היא לא להיטרף על ידי החיים...
בימים אלו בין כסה לעשור אני מאחל לכולם שנת אורה,שנת זיווגים טובים,שנת שמחה,שנת חמלהומחילה,שנת רוך ועדנה ומי ייתן ויתמלאו כל משאלותינו לטובה.
