רגע אחד לפני...גירסת האגדות תלת מימד
כשהיינו ילדים,הדברים היו פשוטים יותר.כדי לדעת אם הילדה היא בחירת הלב,היינו פונים אל תלישת כותרות הפרחים ביד יציבה.
ומכריזים: "אוהבת...לא אוהבת...אוהבת...לא אוהבת.. " ולפני הכותר האחרון "אוהבת?"
כאשר אנו,הגברים מתבגרים,אותו הילד כבר מאובטח תחת שיריון כבד ולא תמיד בקירבת סוס לבן.אבל לזכר אותם ימים של תמימות מהאגדות,מאותן אלו הנוגעות בחיים,קדימה!
מעשה בנסיכה ונסיך שנפגשו על ידי העוסקים במלאכת אריגת החיים.יענו,השדכנים.
הנסיכה עפעפה בעיניה אך הנסיך לא שעה לדבריה."מה נסגר איתה?היא פוזלת? על מה נפלתי!"תהה הנסיך.
ובכל זאת המשיכה הנסיכה לדבר על ליבו,והוא עדיין לא פותח את סגור ליבו.הנסיכה:"אני אומרת לכם - קרח! זה מה שיש לו! זה לב זה?"
שכן ליבו שלו עדיין מחלים מפצעי נסיכה אחרת.וזו כבר מסכת אחרת."סע כבר סע,כמה מילים אתה מושך"תגיע כבר לקטע שלי...(אם לא הבנתם,זו הייתה הנסיכה).
הנסיכה שלנו,נסיכה עקשנית,כלל וכלל אינה עצלנית.
הנסיכה:"יש לי גנים טובים! שיסבלו הקנאים" למדה את מלאכת הטווייה מהעכבישה,ואט אט מכשירה היא את רשתה.
הנסיכה:"למי קראת עכבישה?חכה... חכה לסוף הסיפור!אני אטפל בך.נארגן לך איזו עכבישה שחורה ועוקצנית".
חיש מהר ארזה את מטלטליה,והודיעה לאביה:"אבא! תשמע,אני אוהבת אותך.אבל אתה יודע איך זה, אני צריכה קצת אוויר.אתה ואמא קצת גמרתם אותו.עוברת אני לגור שם בצפון הממלכה,אצל קרובי משפחה. אל דאגה אבא,אמרה,גם אעבוד שם.לא אבזבז זמני בבטלה".
הנסיכה:"איזה חמוד! הלבשת לי אחלה חרוזים".
וכן היה.הנסיכה דאגה לגור בקרבת הנסיך,מתאמת ביקוריה אצל אמו,המלכה.
הנסיכה:"מזל שיש קרובי משפחה. השכירות פה,מחירים אש!!!".
אט אט מחלחלת אל תוך משפחתו.הנסיכה:"מה?אני ואמא שלו חברות טובות.יש לנו כימיה כזו.אז מה אם אנחנו מכירות 5 דקות?".
מלווה היא אותו במסעותיו מרחוק.הנסיכה:"עד לבית כנסת וחזרה.רק בשבת!אל תיסחף".
מצטרפת לסעודות בממלכה.הנסיכה:"אמאשלו מבשלת חבל על הזמן.שווה לגור פה!סליחה,להתארח פה".
לכולם היה הדבר ברור כשמש,הנסיכה בנסיך חפצה,אין כאן כלל שאלה.הנסיכה:"מה נסגר איתו?בחייך, מה אתה לא קולט רמזים, עבים?".
אבל הוא בשלו,עוד ליבו פצוע,מבהיר לה פעם אחר פעם.כי לדבר אפשר עד יאיר היום,אך אליך לא אבוא.
הנסיך:"היא לא קולטת! מה נסגר איתה?כמה אפשר להסביר לה?"
היא אינה נואשת וניגשת אל חכם הממלכה,לעצה ותבונה איך לפתור המדוכה.הנסיכה:"אני נואשת,כבר כמה ימים לא ישנה.היתושים האלו גמרו אותי.אהה וגם הנסיך הזה....כבר מזמן היינו צריכים לסגור אולם.מה אני עושה?"
החכם פסק,מילותיו היו לה כסכין! "אל הנסיך אל לך לבוא! אין בליבו אור יום רק ערב".
הנסיכה נאנחת: "אכן מילים שוברות.אבל כמה פיוטיות.איזו עדינה ואצילית אני,לא?".
מהלכת היא לאיטה בשעה שאינה יום ולא לילה,מגיעה אל הנסיך וביד רועדת נוקשת על הדלת.אל מול הנסיך שפתח את הדלת היא שופכת את סגור ליבה,את שאמר החכם ובעיניה עוד דמעת תקווה.
הנסיכה:"אמרתי לו הכל.אפילו על הקומבינה של האולם שדוד שלי יכול לסדר.חצי מחיר על המנות.אבל מה לעשות.הוא לא קולט.נפלתי על עץ בוק! או ארז.נו מה שיש...".
הנסיך מתלבט בדעתו מה לעשות,הישבור את ליבה בזאת או יתן לה לחכות? הוא מחליט לא להחליט.כמה צפוי...מבקש ארכה של מספר ימים כדי להיות הגון.
הנסיך:"לא נעים עד לכאן הגיעה.ככה עושים לאנשים.אומרים להם לא! בדלת?"
בלילות הבאים נודדת שנתו.החכם ללא ספק,צודק.אין ליבו כרוך אחריה.ומאידך איך יוכל להתאכזר אליה לנתקה מהממלכה ומהמשפחה.
הנסיך:"איזה תירוץ טוב יש לי ברשימה?אולי תירוץ 49?לא! כבר השתמשתי בו.אולי תירוץ 98?
לו רק היה לי פתרון קסמים קליל.כמו אוהבת...לא אוהבת...כשהיינו ילדים.(תירוץ 101).
כאשר הימים תמו והגיעה השעה,רכב הנסיך על סוסו הלבן אל הממלכה.לבושו היה לבוש שריון כבד כיוצא למלחמה ועל מותניו חרבו מבהיקה.
הנסיך:"מה?? אם לסיים אז לפחות בסטייל.לא?"
כאותה נסיכה הגיע בשעה שאינה יום ולא לילה,דופק הוא בכבדות בקצב פעימות ליבו.פותחת הנסיכה את הדלת בחיוך מאיר.מרים הוא ידו ואומר לה:"אל לך.אין איש בשורות טובות ועל כך כולי צער.ההחלטה נפלה ועליך לעזוב את משפחתי ואל לך להתקרב אל ממלכת אבי.איני הנסיך המיועד לך.מעולם לא הייתי."
(הנסיך:"סחתיין אחי,הוצאת אותי שומר על הפאסון.")
עוד המילים יוצאות מפיו,ליבו החל נוקפו,וכאב חדש נוצק בו.עיניו מלאו דמעות.
(הנסיך:"מה קרה? אף פעם לא נכנס לכם קצת חול לעין?״.)
אך ליבה של הנסיכה כבר נטף על לחייה כל מילה ממילותיו הייתה לה כנעיצת חרב.
הנסיכה:"לא חבל על האולם?על חצי מחיר במנות?על המתנות?כן גם מהדודה הקמצנית שאמרה שאם אי פעם אתחתן אני אקבל מתנה חלומית.מעניין מה התכוונה.... טוב בחזרה לדמעות".
"אני מצטער",ניסה הנסיך לרכך את המכה."מעולם לא השליתי אותך שאותך אקח כנסיכתי.גם כשהסברתי לך כמה פעמים טובות שאין סיכוי שיקרה משהו בינינו.רק אם יהיה איזה ליקוי חמה."
ומבעד למסך הדמעות אמרה הנסיכה:"אני יודעת.רק חשבתי שעם הזמן כשתכיר אותי.הדבר ישתנה...מוזר,לפי החישובים שלי זה צריך להיות ממש בימים הקרובים".
הוא סב על מקומו בתבוסה.עלה על סוסו ודהר משם.הוא ידע בתוך תוכו שהחלטתו הייתה הנכונה בשבילה.אם לא היה מסיים זאת כך,היא הייתה נשארת שנים.מייחלת למילה טובה מפיו.לאותן שלוש מילים.
הנסיך:"אם לא הבנתם.זה אני אוהב אותך.היי,בלי לזרוק עגבניות שם.אני לא מזלזל באינטילגנציה שלכם.פשוט זה יכל להיות- אני שונא אותך.הייתי קרוב לזה.טוב,לא באמת.לא ממש.אולי קצת..."
והימים חלפו ביעף.הנסיכה חזרה כבר לממלכת אביה מפצעה זה כבר החלימה.נסיכים אחרים חיזרו אחריה במרץ.
הנסיכה משחררת נחירה:"מה חשבתם? שאני אמשיך לבכות עליו?למה מה קרה?מה הוא תופס מעצמו?הייתי נשארת שנים..פחחחח..."
הפעם גם מצאה נסיך אחר שיאמר לה את אותן שלוש מילים.הנסיך הוזמן לחתונה בממלכה האחרת ואף שמח בשמחתה.
הנסיך : "לא נעים! צריך להגיע.לא?מי יודע,אולי יש הזדמנות לאיזה שידך קטן?"
כיום,כעבור מספר שנים,יש לשניהם גם ילדים.הנסיכה על הנסיך:"אני מוסיפה אותו לברכות על הקברי צדיקים,וגם בתהילים בשבת.ותודה לבורא עולם שזיכה אותי לקבל את הירושה מהדודה הקמצנית,עליה השלום.אחחח, זה אושר!".
ואותו נסיך תשאלו אתם מה עלה בגורלו?
אספר לכם שמאז גם הוא מחפש את אותה הנסיכה שתפעים את ליבו ותגרום לו ברבות הימים לומר לה את שלוש המילים.הנסיך:"אבל באמת.מה נסגר עם השלוש מילים? אולי הכוונה - לא סובל אותך?".
כל פעם מחדש הוא לובש את בגדי מלכותו.עטוי בשריונו וכלי מלחמתו ודוהר על סוסו הלבן.
הנסיך:"הוא כבר לא חדש כבר בן כמה שנים.אני שוקל להחליף אותו.נראה לי שנגמר לו כל הכוח סוס..אני אשאר עם הצבע הלבן.קול!"
הוא אינו מתייאש כי כבר פעם אחת כבר כמעט היה שם מתחת לחופה עם נסיכה אחרת.
הנסיך:"סיכמנו שאתה לא מדבר על זה! מה נסגר איתך? לא מספר לך שום דבר פעם הבאה!!! טוב,עד החופה.צריך עד,לא?"
הפעם,הוא כבר מוריד את השריון.
אולי הפעם הוא ידהר אליה, אל הנסיכה שלו...
