חבר,אתה חסר...
בס"ד
רבים מכירים את השיר: יש חברים של יום יום.יש חברים של שבת...(אורה קוסטר,כמדומני)אני עוד לא יודע היכן לשבץ את כולם.את אלה מהעבר לעומת חברי ההווה.אלו שעדיין פה לעומת אלו שנגוזו.אלו שעדיין אפשר להחזיר לעומת אלו שנעלמו לעד.
הזמן עובר מהר,שניות לדקות.דקות לשעות.שעות לימים,שבועות וחודשים.שנים.הכל עובר חביבי.היתה פעם להקה כזו.אך דבר אחד לא עובר.הגעגוע.הוא יכול להיחלש עם השנים.אבל הוא תמיד שם.לעיתים בין צללי הלילה.לעיתים בקרני החמה השוקעת.לעולם לא מרפה.
אני יודע כבר שאני מאחר.כנראה זה מאפיין.המציאות טופחת על פני מדי יום.אני מתגעגע למשהו שהוא בהישג יד ללא מעט אנשים.מביט בו מבחוץ.מנסה לגעת בו,אך הוא רחוק ממני.עוד כמה זמן?לאל הפתרונים.עבר הרבה זמן מאז שנפגשנו.לעיתים זה חודשים.לעיתים זה בין הרגלים,מחג לחג כשאתה בא לבקר את ההורים או מוצא זמן למרחב נשימה.גם אז הדקות קצובות, מדודות.אתה מרגיש מדקרות של אשמה אם אתה חורג בזמנים.מזניח את המשפחה.ממהר לחזור.אנחנו מדברים בטלפון.אך זו לא אותה התקשרות של העבר, פנים אל פנים.אתה כבר לא זמין.גם אם אתה מצהיר על זאת.אתה כבר לא פה.לא בגוף ולא ברוח.אתה שם.באזור של הגעגועים.
אני עוד זוכר ימים בהם דיברנו על כל נושא בעולם.תחת כיפת השמים זרועת הכוכבים.כמה צחקנו לעיתים צחוק משוחרר נטול מחסומים.מהסוג ששוטף גם את הנשמה.לעיתים מעלה דמעה.של אושר.לעיתים הצחוק היה עצור וחנוק.בשקט,כדי לא להעיר את ההורים.כמה הבטחנו שזה לא ישתנה עם השנים.שנישאר תמיד חברים הכי טובים.שנוכל לספר הכל...
הימים האלו של ספירת העומר,ימים שהיו פעם של שמחה טהורה.ספירה מתמידה של ימים ושבועות עד לשבועות.השילוב של קציר חיטים עם קטיף שושנים באיבם.הפכו את תחילתם לעצב.עם השנים נזרעו בם ימי השואה והזיכרון.זיכרון של מה שאיבדנו.איבדנו תורה.איבדנו אנשים רמי מעלה.איבדנו כבוד הדדי.איבדנו חברים.איבדנו ילדים.
חברים שלנצח ישארו ילדים בגלל טעויות אנוש.חיים שנקטעו באיבחת סכין.חברים שלא זכו לעבור את התיכון,חברים שלנצח ישארו חיילים.לנצח צעירים.רווקים.נטולי משפחה.נטולי דור עתיד.אנו נותרנו מאחור כואבים.חושבים על מה היה יכול להיות.מה היינו יכולים להיות ביחד.נטועים במצבנו ללא יכולת לשנות.לעיתים נטולי כוח רצון לשנות.נותנים לעצבות להתלפף כמו חוט המתעבה אט אט לחבל.
ואז פגשתי אותך,חייל,חבר בן רגע.לעולם חייל,נקטף ברגע.כל מה שיכולתי לחשוב היה, על עולם שנחרב.כל הצער שבי התנקז ללא מוצא.הימים היו ימי מלחמה.כל העם חיבק באהבה.אך האהבה לא מחזירה לחיים.אך היא יכולה לשמר את חיי האחרים.מרימה את הרוח קמעה.נושבת לה כמו הרוח בערבי הנחל.אך הצער חזק יותר.הוא נפתח במעיין המגבר.החייל לנגד עיני.החברים האבודים מהעבר.האבל על אימי.הכל כל כך טרי.הכל הפך לבלילה אחת של צער.העיניים מתערפלות.הנשימה קצת קשה.הלב נוזל לו דרך העיניים.אסור שיראו, לחשתי פנימה.נושם את התוגה פנימה.מכחכח בגרוני.לא לשחרר.לא להראות חולשה.אין זה המקום והזמן.לא כעת.אולי לעת ערב.אולי מחר.אולי לא.משדר עסקים כרגיל.לא יכול אחרת.מסדיר את הנשימה.נשימה עמוקה ונשיפה דרך השיניים.שוב ושוב עד שהתבהרה הראייה.מעסיק את עצמי.את הידיים.משפיל מבט עד יעבור זעם.נושם ונושף במלוא הריאות.
מרים מבטי והוא כבר לא שם.נעלם כעשן ממול עיניי.הדמות נחרטה.לא יכול לשכוח.הכאב כבר דהה קמעה.הרי כבר עברה שנה ועוד מעט שנתיים.החברים מרצדים כמו צללים.הם יותר וותיקים.הם בני עשרות שנים.המרחק הקהה את הרגש.את המגע.את התחושה.ממתק את העצב.הם שם בין הצללים.בין השמשות.דקה לפני החשיכה.הגעגוע עוד שם לאלה שכבר לא בגופם איתנו,רק ברוחם.אך ישנו געגוע אחר לאלה שעוד כאן.אך לא באמת.הם נשארו שם בעבר.לא הסתגלו למציאות ההווה.בה אני כאן והם שם.איבדתי גם אותם.הפכנו להיות הם ואני.הם זה החברים שנישאו.אני זה שנותר מאחור.לא בדיוק מסתגל לזה.לא מצליח למצוא את עצמי במשוואה.עם לוח זמנים אחר,בו אין אני,אתה.יש אנחנו.והאנחנו של פעם כבר לא מתאים.כשנפגשים,לרגעים נדמה שאנו ממשיכים מהנקודה בה דיברנו על הכל תחת אותה כיפת שמים.אך מסתבר שלא.אתה שואל מה יהיה.אני לא יודע מה לענות.כאילו שזו תשובה של אחד.זה הרי צריכה להיות תשובה של אנחנו.עוד לא מצאתי את האנחנו אני משיב.אתה מביט בי בעצב.מנסה לעזור עם מילים.אך זה רק מחמיר.אתה כבר לא מדבר בשפה של אנחנו של פעם.אתה נמצא במקום אחר.זה רק מגביר בי את הגעגוע.את הנתק שנוצר.מילים כבר לא ממלאות.לעיתים ניגון קטן של עצב ממלא את החללים הקטנים.לעיתים הוא רק מחדד אותם.
בימים אלו של עצב,עלינו להתחזק באהבת הזולת.אך בכל זאת,אני מנסה לבדוק מי עוד נותר חבר.יש קטגוריה נוספת שלא התייחסתי אליה.חבר לקפה.אותו אחד שמזמין אותך כל הרבה זמן לקפה.אבל אף פעם לא מוצא את הזמן.הוא בעבר היה גר רחוק.כיום הוא גר ממש קרוב אליך.מרחק הליכה.מעולם לא היה רחוק יותר ממך.כיום, עלי לברור מי חבר של יום יום,ומי חבר של שבת.למי אפשר להתקשר בכל שעה ולדבר.למי אי אפשר כבר לומר מילה.קל לאבחן מי רוצה ממך רק אוזן קשבת בעודו מתנה את צרותיו,אך לא יודע באמת להקשיב.כי רק חבר של אמת יודע להקשיב ולנחם.
חבר,אתה כה חסר...
