להוריד את המסיכות
בס"ד
רוב השנה אנו עוטים על פנינו מסיכות.מספר המסיכות משתנה בהתאם לגיל המעמד והנסיבות.על עצמי אני יכול להעיד שאני עוטה מספר מכובד של מסיכות.כשאני עצוב אני שם מסיכה של שמחה,חיוכים מפציעים.כשאני שמח אז מסכה אחת פחות.גילוי נאות אני יליד אדר אז יש לי חיבה מיוחדת למסיכות ובמיוחד לפורים.זה היום בשנה בו במקום להתחפש כמו רבים מהאנשים,אני מוריד מסיכות.ככה מרגיש לי טוב.
אתם יכולים לחשוב שזה משונה קצת.אולי.אבל אם תחשבו מעט לעומק,רוב השנה יש לנו מסיכות.אז פשוט קל להשיל מאשר להוסיף אחרות.מסיכות של ליצנים יכולות להעיד שרוב השנה אנו שמחים או להפך.כי צריך את פורים כדי להוציא את השמחה שמסתתרת לה פנימה תחת שכבות עצב ומרירות.אז למזלנו שיש לנו יום כזה בשנה.יום בו הנסיכות מתגלות מייחלות בו לאביר מהאגדות שמשום מה מבושש להגיע.הוא כבר יודע את הכתובת.הוא כבר מצא את הנעל.את הדרך למגדל השן.את שבעת הגמדים.את הטירה המוקפת גדרות ואותה נרדמת.אך לא תמיד הנסיכים מוכנים להתגלות.הם מתחבאים עדיין אחרי מסכות.לובשים בגדי קרב וכבר מרוב מלחמות וטלטולים בדרכים,הם כבר לא מבחינים.הם לא רואים את מה שממש מול עיניהם.הם עסוקים בהשחזת חרצובות הלשון.משחקי מילים.קרבות של גאווה.
כולנו נופלים ונמשכים לאותה ביצה.רק ששם לא פורחים כבר נרקיסים.רק חרבות של מילים ויש בעיקר צפרדעים.בד״כ רעילות.רק שתדעו,אנו נמצאים מסביב מרחפים כל ימות השנה.חצאי אנשים.עוטים מסכות של אנשים שלמים.חיים שלמים של מסכות שמחות.לפעמים מסכה אחת נופלת.מסכה של עצבות שהייתה טמונה כה עמוק בפנים לפתע נגלית.כבר חצי קרועה אך נאבקת להישאר על הפנים.כשהיא יוצאת לפעמים גם זו של הייאוש והמרירות והקיטור,הם יושבות יותר טוב,יותר צעירות.הן יוצאות החוצה בבת אחת.כאילו נפרץ הסכר.
אז בואו נוריד את המסכות הללו.בואו ניתן להם להתגלות.להיות חשופות.כדי שיראו אור שמש ויתכלו.להפוך לאבק לבן.הגיע הזמן להוריד אותם מהבוידם לכאורה.כך פעם חשבנו.כי הם כבר לא שם הם עמוק בתוכנו.בואו נשחרר אותם פעם בשנה.נבצע בהם מצוות שילוח הקן.גם להם מגיע מנוחה.ניתן קצת לשרירי הפנים להימתח.ניתן לתמימות להשתלט בשילוב עם החוכמה.ניתן לחיוך לעלות באופן טבעי להימתח כמו עור שני על פנינו.לתת לו להגיע אל העיניים העצובות,המייחלות.התקווה רוצה גם היא להגיע לאותם עיניים.לתת גם מקום לאחרים להשתקף בעיניים.להיות כלי קיבול להכיל את כל אותם דברים טובים שרוצים להגיע.
להבין שאנו לא לבד,שיש עוד אנשים זו נחמתא פורתא.יש אומרים שזו נחמה של טיפשים.כל אחד יכול לקחת את הביטוי ולפרשו לעצמו.בסופו של יום זה אנחנו מול המראה.אם נמשיך לעטות מסכה של חוסר פשרה,עקשנות.אי רצון לשנות קבעונות.זה לא ישתנה.כל אחד ואחת צריך לעשות השתדלות קטנה.בייחוד בימים אלו ימים של הארה גדולה.שמחה שיורדת מלמעלה למטה.זו ההזדמנות לראות את חצאי בני האדם שבינינו,בימים שנותנים בהם זכר לחצאי שקלים,מסתתרים עדיין מאחורי מסכות.להציע להם.כי מה שבא מעומק הלב לא ידחה על הסף.גם אם נראה לכם שאולי לא שייך אולי אתם שליחים.אולי זו תהיה המתנה הגדולה שתיתנו לאדם.אולי גם יותר ממתנות עניים.כי ישנם כל מיני סוגי עניים.כי משלוח מנות אולי מקיימים בין חברים ומשפחה.אך תזכרו שיש כאלה שאין להם את שני הדברים.אני מאחל לכולנו פורים שמח.שהלב בו יפתח לרחוקים ןלא רק לקרובים.שנזכה לפייס ןלקיים מצוות ואהבת לרעך כמוך בכל מובן אפשרי.שנדע להוריד את החומות בין המגדרים השונים של הדת.שצבע הכיפה,הלבוש של איש ואישה לא יהוו עוד חיץ.שנסיר את המסכות.שנראה שכולנו מתחת עם אחד. יישות אחת.גוף אחד.לב אחד.
פינת מעניין ת'סבתא
טוב מה האווירה המדכאת הזאת?מסיכות זה שמח.ליצן זה שמח.חוץ מאלה שיש להם טראומה מליצנים.אבל הכי חשוב:למה לא שמעתי שום מילה על חתונה?
