בואו גם לחתונה שלי
בס"ד
תמיד דמיינתי איך תיראה ההזמנה לחתונה שלי.על נייר מהודר ללא ספק.כמובן פשוטה ולא צעקנית.שמות ההורים יופיעו למטה וייתכן שגם הסבתות.המחשבה נגנזה ברגע ששתיהן פלוס הסבא שנותר בחיים עברו לעולם שכולו טוב.נו,טבעו של עולם.כך חשבתי לעצמי.המוות הבא הוציא אותי מהאיזון.עד עתה מהדהד לי המשפט של מהבר מצווה ״...שתזכו להכניסו לחופה״.אמי עליה השלום לא זכתה.אני יודע מכלי ראשון איך זה לאבד אחד מההורים עוד טרם זכיתי להיות תחת החופה..
כשחזיתי בקריאתה של בת הרב, לבוא לחופתה,שמחתי מצד אחד שהנה היא זוכה לחופה.אך מאידך מרחף אובדן האב בחטף,כאיבחת סכין.שום דבר לא מכין אותך לזה.יום החופה שתוכנן כבר מעת הייתה ילדה קטנה.ילדה של אבא.כי אף פעם לא חושבים שזה יהיה אחרת.תמיד שני ההורים יהיו בחופה.החסרון של אחד מהם הוא דבר שלא מעלים גם בסיוטים.סיוטים שתמיד הייתה דמות האב לעודד מהם.אז אני יכול להבין את הצער והאובדן.את צד השמחה עוד לא זכיתי לחוות.אך אני אניח שברצות השם גם זמן זה יגיע.
בשבוע זה הייתי גם בין משמחי חתן וכלה,ממש בתחילתו.אב החתן ביקש ממני להיות נהג החתן.הבקשה החזירה אותי יותר מעשור בזמן.גם שם התבקשתי להיות הנהג והמלווה של חברי הטוב לחופה.זמן לא רב לאחר שנחתנו בארץ.הייתי אז מלא תקוות.הנה הראשון בחבורה פתח את מעגל הקסמים ומתחתן,את המשפט בקרוב אצלך שמעתי באותו ערב ללא הרף.לפני החופה,לאחריה,בשולחן ובפסקי הזמן בין הריקודים.הבקרוב עוד לא הגיע,נכון לכתיבת שורות אלו.אני עדיין לא מתייאש.
בחתונה הנידונת לעיל,עשור לערך אחרי,הבקרוב עשה קאמבק.אבל בגדול.כמעט ללא הרף.הפעם גם אמרתי ״אמן״ לאחריו בכובד ראש.לכל מי שברך הודיתי.כנראה חוכמת דיעבד שבאה עם השנים.אך בד בבד לחשתי לאחד מהחברים.הנשואים,במובן.הרווקים בגילי הם המיעוט בחתונות.אז איפה הייתי,אה כן בלחישה.לחשתי לו עוד אחד שיגיד לי את ה״בקרוב״,אני אצעק.הם אוהבים אותך ורוצים בשמחתך,הוא לחש לי.אהה,ומה בדיוק תצעק? לחשתי לו בחזרה לא יודע,אבל למה אנחנו לוחשים בחתונה?
דקה לפני החופה,בקבלת פנים ניגשתי אל החתן.הוא חיבק אותי כל כך חזק ושמח לראות אותי.כאילו פחד להרפות שכביכול הקשר שלו לחיים אחרים הוא רק דרכי.קשה להינתק.הפחד מהבלתי ידוע.לרגע לא ידעתי מי מחבק את מי.האם אני נאחז בו או הוא בי.הפחד בי התעורר .השהייה שלא ידוע מתי יבוא קיצה במצב בו אני כעת כשהכל מוכר,אך רווי עצבות ונפילות בלתי פוסקות.איך משתחררים מזה? איני יודע.הפכתי להיות כבר סוג של סמן.אני כבר לא יודע מה עצוב יותר המחשבה על כך,הרחמים העצמיים שצפים או חוסר היכולת לשמוח בזה.אך קיימת שאיפה להבין שהכל מכוון ולקבל באהבה בשמחה.
קשה לתת ללב להפשיר,החיוך עדיין רק כלפי חוץ.עוד לא חדר פנימה את שכבות הקרח.לשולחן מצטרף נשוי טרי.כמה טרי אתם שואלים.הייתי אומר פחות משנה.כל הנושאים שקשורים לאוכל ועל שיחות בטלות מועלים.אך את השאלה שבאמת אתה רוצה לשאול,אתה לא מעז.אך היא שם באוויר,אז איך זה להיות נשוי? אתה לא יודע באמת כי אתה לא שכן לו.הוא עבר דירה ואפילו עיר ואתה אפילו לא מעיז לשאול.אצלו בחופה אפילו לא היית.הסיבות לכך הם כבר סיפור בפני עצמו.מחייכים זה לזה,לא אומרים את שעל הלב.הזמן והמקום הפרידו בינינו.
יש שמתחתנים ופשוט נעלמים.אתה פוגש אותו לאחר שנה שהוא מבקר את ההורים בחטף.עסוקים אל תשאל.ממהר לשרבב ונעלם.גם לא להתקשר? אתה תוהה.אל תדאג רווקות זה לא מדבק.את החלק הזה אתה לא אומר בקול.אתה עדיין רוצה שישארו לך קצת חברים.כאלו שנכנסים לקטגוריית הנמנים בידיים.יש חברים אחרים.הם מהזן שכמעט נכחד.הם שומרים על קשר ואפילו יוזמים שיחות ומפגשים.מזל משמיים שיש אותם.אחרת הבדידות הייתה מנצחת.הרצון לחפש את האבידה היה דועך.גם מבלי כוונה מראש,עם הזמן היאוש והשחיקה.
בסוף החתונה כבר הייתי שמח,אבל כבר פנים וחוץ.שכבות הכפור על ליבי הפשירו.אולי השתייה,הריקודים המעגליים שלא נגמרים.גם כשנחלצת מאחד קם אחר במקומו ויד איתנה שואבת אותך פנימה,ללא יכולת להתנגד.עד אפיסת כוחות או קשיי נשימה.אחד מהם יכול להציל אותך.כך גיליתי.ניגשתי לחתן שהסדיר את נשמתו לאחר שששימש ככדור טניס בתוך מפה.סוג של מנהג שמזכיר איך הופכים חביתה עם הרבה תנועות ידיים ותרווד ומקווים שהיא תחזור ולא תרקיע עד לתקרה.רמזתי לו עם תנועת ראש.הוא לא הבין.התקרבתי אליו .הוא חייך כאומר קלטתי אותך אבל היה נחמד להשתשע בך, ופצח בברכה.היא הייתה יוצאת דופן.לא אחד מהציטוטים הרגילים.כל מילה שם נאמרה מעומק הלב.התרגשתי.לא היה זמן רב לכך.הייתי כבר בדרך החוצה לרכב.חוזר עם חברים.עכשיו זה לא הזמן להיות לבד.תן לשמחה לשהות עוד מעט.להאיר את יום המחר.מחר יהיה זמן למחשבות על מצב היום.כל עוד בלב הנר דולק התקווה מפעמת.עוד יום עבר.לשם שינוי הוא הסתיים בשמחה
פינת מעניין ת'סבתא
אני יודעת שקשה הלבד.גם בגילי מרגישים את זה.אבל לא חבל על השנים? למה אתה מחכה?הנה אפילו חבר שלך זה שחשבתי שאף אחת לא תרצה אותו התחתן...
